חשתי משהו חסר בדברי הרב יובל – משהו שבעיניי יבטיח שהחזון החיוני שלו יוכל אם לא להתגשם מיד אז לפחות להתחיל להתהוות. התפקיד והאתגר של אלה הלומדים תורה מתוך עניין לנסות לקחת חלק בהפחת רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי הוא ללמוד איך לתרגם את מושגי היסוד של מצוות השמיטה לשפה מעשית מול היעדים הכלליים שיוגדרו במסגרת השמיטה הישראלית. רק אם השיח הציבורי על השמיטה הישראלית ילווה בהצעות מעשיות שיבטאו באופן ממוקד ומבורר את היסודות החיוניים שבמצוות השמיטה בהופעתה התורנית המקורית והמובהקת יתרחש תהליך של העצמת הזהות הקולקטיבית ולא עוד אשליה בדרך הציונית לתחיית רוח ישראל.

לתהליך רוחני אינטלקטואלי שכזה שלושה שלבים:

א. בירור שפת העומק של התורה, אותה שפה השורה בשורש פסוקי המקרא וסוגיות התלמוד. כשניגשים לעיון בביטוי המעשי ההלכתי – יש לעשות זאת מתוך בירור האינטרס התורני השורשי המוטמע בו.

ב. הכרת השיח הציבורי, אותו שיח שכפי שכתב הרב יובל עשוי להתקיים במרחק רב מבחינה רעיונית ומעשית מהכתוב בתורה והנאמר על ידי חכמיה. הכרה עד לפרטי פרטים של היעדים הציבוריים והחברתיים שינוסחו בהקשר של השמיטה הישראלית.

ג. תרגום מוצלח, חיוני וממצה של הנלמד במעמקי שפת התורה על שנת השמיטה לכדי מפגש אמיץ ומכריע עם אותם יעדים של השמיטה הישראלית.

בהצעות הנשמעות כיום לשמיטה הישראלית שהרב יובל הזכיר אין אזכור של א־לוהים, בורא העולם, העומד מאחורי רז השביעיות. אינני מתכוון בכך ש"השמיטה הישראלית" היא הזדמנות העומדת כעת לפני הציבור הדתי להחזיר רבים בתשובה. אינני מתנגד כלל וכלל להחזרת אנשים בתשובה, אבל השמיטה הישראלית היא מבחינתי הזדמנות מיוחדת במינה לציבור הדתי להחזיר את עצמו בתשובה. השאלה ששנת השמיטה מעמידה בפני האדם המאמין והשואף להחלת שם שמים על חייו בקיום מצוות התורה היא מה הרלוונטיות של האמונה בא־לוהים לעיצוב החיים היצירתיים שלו ושל עמו? מהו הקשר בין אמונתו לבין חוויית הבעלות שלו ביחס ליסודות מחייתו וקיומו האישי?

לקריאת העמדה במלואה

ברצוני לטעון ששמירה קפדנית על הלכות השמיטה ללא עיסוק במטרות השמיטה החברתיות והאקולוגיות יהוו החטאה של שנת השמיטה. במצוות השמיטה נאמר “ואכלו אביוני עמך” (שמות כג י”א) ניתן בשנת השמיטה, למכור את הקרקע לערבי, להשתמש בפתרון של אוצר בית, לקנות פרות מחוץ לארץ, להשתמש במזמרות של גרמא ולבקש שחלק מהמשימות יבוצעו ע”י גוי – אבל בשורה האחרונה אם מחיר הפרות והירקות בשוק יהיה יקר יותר אז לא נעמוד במטרה לסייע לאביונים.. ביום הדין נוכל לעמוד מול בוראנו ולהגיד שעמדנו במשימה בחירוף נפש- אבל המטרה לא בוצעה ואפילו להפך- האביונים נפגעו בשנת השמיטה.
לקריאת העמדה במלואה

בין ההצעות שנוסחו לקיומה של "שמיטה ישראלית" קיימת הצעה לפתיחת הגנים הלאומיים ושמורות הטבע חינם למשך יותר ימים מאשר המקובל. אך מה בין שמיטה להצעה שכזו? לכאורה זוהי דוגמה שעם כל חִנה נראית כעניין שאין לו כל זיקה למגמות המקוריות של מצוות השמיטה בתורה. אך לא היא. כאשר נצטוו אבותינו "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג, יא) או "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה, ו), הכוונה הייתה לשדות הדגנים ומטעי הפירות. שם נפגשו אבותינו עם ברכת הארץ וחיוּת הבריאה כפי שהבורא ברא אותן. אך בחברה הישראלית היום, גם אם תינתן הזדמנות לעניי עירך, לשכיר, לתושב ולגר, לאסוף את היבול שבשדות – אין להם הידע והיכולת להפוך את הדגן לקמח וללחם מחיה.

ועוד, כיום, חוץ ממה שנשאר משטחי חקלאות, "הארץ" קיימת במקומות אחרים. כשישה אחוזים (1.5 מיליון דונם) מהשטח של מדינת ישראל (לא כולל יהודה ושומרון) הִנם שטחי יער, מתוכם כ־1.2 מיליון דונם יערות קק"ל והשאר יערות בניהול רשות הטבע והגנים. המפגש הבלתי אמצעי של רוב האוכלוסייה בישראל עם ברכת הארץ, עם חיוּת הבריאה עצמה, הוא בביקורים ביערות, בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע. היבולים המהווים בסיס למחייתו ולקיומו של האדם במובן של מפגש עם ברכת הארץ וחיוּת הבריאה אינם מתגלים בביקור בסופרמרקט אלא במקומות אלו. שם אפשר עדיין לחוש את ברכת ההוויה, את האור, ההיענות של השמים והארץ, הרוח והאדמה, כפי שבורא עולם בירך אותם.

לקריאת העמדה במלואה

להמשך דיון בסוגיית "יהדות ללא מחויבות"

אני נטוע על שדמות ההלכה וחש כי תחת עינינו מתרקמת והולכת מעין “דת חדשה” המחפשת השראה ב”מקרא”, ב”מדרש” וב”פרשנות”. תחליפי הלכה אלו יפים כשלעצמם אך לעתים מודבקים לתורתנו בטלאים. האם אנשי “השמיטה הישראלית ללא מחויבות לשולחן ערוך” יודעים/חווים קדושת פירות שביעית? ובמענה לשאלה: “מה אכפת לך? סוף סוף אתגרי הצדק החברתי מונפים אל על?”, תשובתי: חסר שמישהו יגלה שאנחנו עושים מניפולציה על תורתנו; השמיטה היא מן הקשות שבמצוות, וכל שכן היובל, וספק אם אי פעם נשמרו בהמון. למה להישען על אסמכתא רעועה ולא על מצוות מעשרות עני וכספים כמודל להשראה?

בדברי הרב אלחנן שרלו אני מוצא חיזוק למרבית דבריי, בדבר השורש האמוני של מצוות השמיטה למרות הקשיים החברתיים־כלכליים. אני מזדהה לחלוטין עם קריאתו לחפש מודל בתורתנו המעצים את הפן החברתי ומתאים לשפת דורנו (הניסוח שלי), וכבר הבעתי במאמרי תמיכה בכל פרויקטי הצדק החברתי, ובפסקה הקודמת הפניתי למקורות השראה ראויים.

לקריאת העמדה במלואה

ערב שמיטת תשע"ה דומה שרוח חדשה נושבת בארץ. ריחות השבת הקרבה נודפים באווירה הציבורית. הערך החברתי של השמיטה תופס תאוצה. גם הציבור הכללי, שאינו רואה את עצמו שומר מצוות, נדלק לרעיון החברתי של השמיטה. מדובר על שמיטת כספים ריאלית בהיקף רחב ועל רעיונות חברתיים אחרים.
יש שעינם צרה בכך. טענתם העיקרית היא שהמניע של אותן מגמות חברתיות כלליות אינו דתי, אלא הומניסטי כלל־אנושי. ולצורך הריאקציה, יש שאפילו שוללים את הערך החברתי ממצוות השמיטה. אלו ואלו חוששים ממגמת החילון של השמיטה החברתית המרוקנת מערכיה האמוניים. ריקון הערך החברתי ממקורו הדתי עלול לנוון את הערך החברתי ולחסלו, כפי שאירע לסוציאליזם. ולא היא. התורה מדגישה מפורשות את ערכיה החברתיים של השמיטה. "ואכלו אביוני עמך"; "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". בשמיטת הכספים חוזרת המילה המנחה "אביון" שבע פעמים (באחד המקרים "עני") וגם המילה המנחה "אחיך" מופיעה שבע פעמים (באחד המקרים "רעך").
כאמור, השמיטה היא מצווה חברתית ועליה לשמש מקור השראה לצמצום פערים כלכליים וקיטובים חברתיים, גם אם התומכים ברעיונות אלו מונָעים, לכאורה, ממניע שונה. על־פי אמונתנו מקור הערכים המוסריים של האדם הוא בצלם הא־לוהים שבו. התורה קדמה לעולם. ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, ועל פי תוכנית תורנית זו נברא האדם כיצור חברתי בעל שאיפות מוסריות. כך הרי כתב מרן הרב קוק:

"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הכרה א־להית, מפני שאנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא־להית היותר מאירה."

לקריאת העמדה במלואה

אכן, הרב צבי יניר בטוח כי כשתקום סנהדרין היא תיאלץ ליזום אלטרנטיבה; הלאמת משכורותינו וחלוקתן לכולם בשווה. בינתיים, לדבריו, “הפתרון היום הוא היתר המכירה” (המוחק בפועל את השמיטה לחלוטין) ולא אוצר בית דין שהוא “פתרון לא נכון” (למה?). ואני תמה, שהרי דווקא הסדר זה הוא חברתי־כלכלי בנסיבות העכשוויות, אם הוא מבוצע כהלכה.

לקריאת העמדה במלואה