לכאורה, חזון אחרית הימים מתממש לנגד עינינו. כל בית ישראל מתגבשים ומתאחדים סביב זהות אחת, אשר במרכזה אהבת העם והארץ, אהבת התורה ומוסר הנביאים, ולכן רבים הם המתלהבים מהתהליך. אך נראה כי ישנן בתהליך זה מספר בעיות, שמהן לא ניתן להתעלם.

במשך כל הדורות סבבה התרבות, ההגות והמורשת היהודית סביב ציר מרכזי אחד – השאיפה לקרבת אלוהים, והצימאון לדעת ולברר את דבר ה’ אלינו, דרך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הצגת המסורת היהודית תוך הסתרת האמונה בבורא עולם המנחיל לנו את תורתו, מחיקת שם ה’ ממסורת ישראל או דחיקתו לשוליים, הן סילוף של המסורת.

זהות הבנויה על זיוף לא יכולה להצליח. גם אחרי כל השינויים הקוסמטיים יודע “הישראלי החדש“ כי השבת ביהדות אינה רק יום של משפחה, התנ“ך אינו רק “סיפור טוב“ והשמיטה אינה בדיוק שנה של התבוננות עצמית וקהילתית, משהו כאן לא אמיתי. בעבר נעשה ניסיון דומה להקים דור ישראלי חדש אשר יונק משורשיו היהודיים והתנ“כיים, אך מנותק מאמונה ומצוות. ניסיון זה לא צלח. ידועה האמרה “רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים אך גידלנו דור של עמי הארצות“.

הזהות היהודית נשענת על עיקר אחד המחולל אותה – האמונה בקב“ה, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. גם אם אפשר ליצור שינויים ותמורות בזהות העצמית והלאומית, את המרכיב העיקרי, מחולל הזהות, לא ניתן להחליף. כשם שמחיקת האני העצמי מטשטשת את הזהות הפרטית, כך מחיקת האני האלוהי מטשטשת את הזהות היהודית.

לקריאת העמדה במלואה

אני, באופן אישי, סבור שהוויכוח סובב סביב עניין אחר והוא “הרוח הישראלית” הזאת שדיברו עליה כל כך הרבה מאז חטיפת שלושת הנערים. המחלוקת היא בין אלו שישראל וישראליות הן תו איכות בעיניהם, לבין אלו שמתעקשים על כך ששם התואר “ישראלי” חייב לציין משהו דפוק, חובבני מבחינה מקצועית ופגום מוסרית. מבחינתם צמד המילים “הישראלי המכוער” לא מתאר תופעה, אלא מגדיר הוויה. המחלוקת הזאת נוגעת במקום עמוק הרבה יותר מסתם דעה, היא נוגעת למבנה נפשי. לדעתי מחנה החמוצים לא רק רואה אחרת את המערכה בדרום – זאת כמובן זכותו – קשה לו עד מוות לשמוע את השיח החדש, הגאה והאופטימי של דור שלם שמשוכנע שהנכדים והנינים שלו יחיו וישמחו, ישגשגו ויבנו בתים ממש כאן על האדמה הזאת. הרוח הזאת – “הישראלית” – עומדת בניגוד לכל הבדיחות החמוצות, השירים החמוצים, הפולקלור החמוץ והסוכריות החמוצות שעליהם גדלנו וגידלנו כבר איזה שנות דור. בקצת פחות זהירות הייתי כותב שזה ממש פוגע ברגשותיהם הדתיים.
ומה עם החרדים? ובכן, קולות חרדיים, וגם חרד”ליים פה ושם, רואים בכל זה עוד גל עכור של ניאו־רפורמיות. הם עומדים על כך שהיהדות, התורה ומצוות השמיטה לא ניתנו לעם ריבוני, עובד, מתפרנס ומתגונן, אלא ללקוח פאסיבי שדוחף את עגלתו הריקה אל עבר דוכני הירק והפרי. הרוח הישראלית מהם והלאה, ודווקא היו לי כמה טענות לא רעות נגד הגישה הזאת, אבל אז בדיוק התפרסמו החדשות על עוד מוסדות חינוך, דווקא בחיפה, שפותחים את שעריהם רק לתלמידים ולתלמידות ממוצא אשכנזי. וירד לי החשק להתווכח איתם בכלל. ואז פצה גם סגן השר ליצמן את פיו ואמר שבמקום להתלונן על הקמת המוסד האשכנזי, כולם צריכים לומר תודה לאותם חיוורי פנים שהסכימו עד עכשיו ללמוד עם צפופי הפיגמנטים, ואז הבנתי למה מתכוונים כשמדברים על חמיצות.

לקריאת העמדה במלואה

אחת הסיבות העיקריות לתופעת ה”יהדות ללא מחויבות”, המחפשת בצימאון השראה ומשמעות בתורה ובמצוותיה, היא חוסר היכולת של מרימי דגל התורה בציונות הדתית לדבר את השפה הקיומית האנושית המכוננת תכנים ערכיים בחברה הרב תרבותית. קבוצות אלו מאמינות מחד שהתורה אכן נפתחת לשאלות אנושיות קיומיות, אך מאידך מקננת בהן התחושה שבחינת “קבלת העול” שבתורה חוסמת בעדן.
חברי קבוצות אלו אינם רואים תוחלת בפתיחת הקופסה הסגורה שבה מונחת ההלכה היות שאינם מאמינים שיש ל”נעשה ונשמע” כוח הענקת חיים בעולמם האנושי הקיומי. מולם, אותם דוברי המסורת של “מדינה על פי התורה” אינם משכילים לפתוח את אותה קופסה סדוקה וחבוטה כדי להמחיש את כוח החיים שבהלכה.
מתוך כך נשארים החיים הציבוריים שלנו חלולים ושוממים ללא תורה ונשארת התורה סגורה בקופסה ללא חיות. והנה באות קבוצות שאינן מקבלות את התורה בחינת “עול מצוות” ומבקשות לגלות בה את חיותה, חיותם.
איך פותחים את הקופסה הסדוקה והחבוטה כך שיאיר האור הגנוז שבהלכה ובקבלת סמכותה? התשובה היא קלה יותר ממה שחושבים: להפסיק להגיד מה לא, ולהתחיל לומר מה כן. אסביר את כוונתי בדוגמת השמיטה הישראלית. קיימת היום הסכמה רחבה בארגונים השותפים למיזם שהשמיטה מהווה אחד מנדבכי היסוד במודל החברתי כלכלי של התורה. בשל כך היא עשויה להוות בסיס לכינון תובנת יסוד אלטרנטיבית לחברה המטריאליסטית והצרכנית מדי שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות.
לשם בירור תובנה זו והתפרטותה המעשית במסגרת מפעלים, עסקים ועמותות נוצרה במה וירטואלית רחבה לשם הרחבת השיח על השמיטה. יש עניין רב מצד כל המעורבים לשמוע את כל מי שיש לו מה לתרום להשגת מטרה זו.
אם כן, למה לטרוח ולפרט את כל הצדדים הלא שוויוניים והאי־סוציאליים של השמיטה, כאשר כל זאת מהווה רק כיסוי לטענה העיקרית, כאשר הפירוט רק מעמיק את אי הנוחות של משתתפי המיזם ביחס לדוברי שיטת “הלכה עם מחויבות”. בואו נפסיק לעמוד בשוליים של אותה במה ולהכריז לא ולא; בואו נעמוד במרכזה ונסביר איך כן. איך האמונה בבורא עולם, וקבלת הצו המוחלט לקיים את רצונו, עשויים לכונן חברה המסוגלת לממש את סוד השבע השוזר יחד את הוראות בורא העולם על אודות מימוש רצונו בחיים ביש הנברא.

רוצים לשמוע אותך.

אני נטוע על שדמות ההלכה וחש כי תחת עינינו מתרקמת והולכת מעין “דת חדשה” המחפשת השראה ב”מקרא”, ב”מדרש” וב”פרשנות”. תחליפי הלכה אלו יפים כשלעצמם אך לעתים מודבקים לתורתנו בטלאים. האם אנשי “השמיטה הישראלית ללא מחויבות לשולחן ערוך” יודעים/חווים קדושת פירות שביעית? ובמענה לשאלה: “מה אכפת לך? סוף סוף אתגרי הצדק החברתי מונפים אל על?”, תשובתי: חסר שמישהו יגלה שאנחנו עושים מניפולציה על תורתנו; השמיטה היא מן הקשות שבמצוות, וכל שכן היובל, וספק אם אי פעם נשמרו בהמון. למה להישען על אסמכתא רעועה ולא על מצוות מעשרות עני וכספים כמודל להשראה?