להתחברות

בית המדרש של סוגיא בנושא שבת

שמיטה תורנית | עמוד דיון

עמדות עיקריות

עמדת פתיחה

שמיטה תורנית

האם לשמיטה יש משמעות תורנית גם מעבר ליסוד הדתי?

השמיטה איננה סוציאלית

השמיטה איננה סוציאלית

מובילי “השמיטה הישראלית” דבקים בערכים סוציאליים ואקולוגיים הנובעים לדעתם מהשמיטה, אך האמת היא שמדובר במצווה אנטי־חברתית בעליל.
דוברי העמדה: הרב ישראל רוזן, מירי כהנא.
השמיטה היא סוציאלית

השמיטה היא סוציאלית

השמיטה לא יכולה להישאר רק בגבולות ההלכה. יש ליישם את הרעיונות החברתיים שלה גם בעולם העבודה המודרנית והמסחר כמו שמציעים ב"שמיטה ישראלית".
דוברי העמדה: ד"ר אריאל פיקאר, הרב דב ברקוביץ', פרופ' אמנון שפירא והרב מאיר נהוראי.
השמיטה בעיקר דתית

השמיטה בעיקר דתית

עיקר השמיטה הוא ללמדנו שהארץ של ה' ובכך לתקן את חוויית הבעלות שלנו על הקרקע על-ידי השביתה מעבודה. דוברי העמדה: הרב אלחנן שרלו, הרב זאב וויטמן
השמיטה היא סוציאלית ודתית כאחד

השמיטה היא סוציאלית ודתית כאחד

התורה מדגישה את הפן החברתי של השמיטה יחד עם הפן הדתי כשני צדדים של אותו מטבע. ללא המקור האלוהי הערך הסוציאלי מתרוקן ממשמעות.
דוברי העמדה: הרב יעקב אריאל, הרב אביה הכוהן.

עמדת סיכום

הדיון המורחב

שמיטת קרקעות

x

הרב ישראל רוזן: מצוות שמיטת קרקעות, שהיא גזרת “רעב חלקי מרצון”, מנוגדת לכל תפיסה כלכלית וחברתית. הימנעות מחרישה וזריעה, הפקרת היבול, הפסקת המסחר בו, איסור יצוא תוצרת חקלאית לחו”ל – כל אלו אינם כלכליים בעליל. אכן, הטעם הפשוט למצווה זו הוא הבלטת האמונה כי “לה’ הארץ ומלואה”, ובמיוחד ארץ הקודש, והנמכת תחושת הרכושנות המתבטאת ביותר בקרקעות.

מירי כהנא: בשנת השמיטה נאסרה כל עבודה בארץ, ויחד עם זה נאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים… וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה… תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו־ז). אם אכן מטרת השמיטה היא לאפשר לכל יושבי הארץ לאכול מהתבואה, מדוע אסור לעבוד את האדמה? והרי אדמה זרועה ומעובדת תוכל לספק מאכל רב יותר לכל המעוניין?
המטרה של מצוות השמיטה היא ההבנה שהארץ של ה' ומתוך כך נובע הצורך להפסיק את המלאכה שכביכול מביאה לשליטה בכמות התוצרת, להניח את היבול לכל מי שיחפוץ לאוכלו, ולסמוך על ברכת ה' שתיתן תבואה בשפע, עד כדי כך שתפצה על תקופת השמיטה.

הרב רוזן ואחרים
תשובה

הרב רוזן ואחרים

הרב ברקוביץ' ואחרים
מחלוקת

הרב ברקוביץ' ואחרים

5 תגובות
  • x

    היותי שרוי במרחב ההלכה, ואי־הסכמתי להגיגי־השראה המנותקים מעולם זה, פוטרים אותי מלהשיב לאמנון        שפירא ה”מקראי”, למרות ציטוטי פרשנים בכל הדורות ששזרו משפטי חמלה וצדקה בפרשנות פסוקי השמיטה. אכן, לכולנו מצלצלת המילה “אביון” הנזכרת בשמיטת קרקעות ובשמיטת כספים, ואף על פי כן אני דבק בעמדתי כי שמיטות אלו פוגעות בעניים בדרך הטבע, הן בשל החשש מדחיקתם משדות איסוף הפירות והן בשל מצוקת נזקקים אשר ירע בעינינו להלוותם. לפיכך נחלצת התורה להזהיר להתחשב גם באביונותם בשנת מצוקה זו ולא להתרכז רק בדאגה לחיפוש מזון ולאגירתו למשפחה, לידידים ולשכנים, או לקפוץ את הכיס ולהימנע מהלוואה לנזקק הדחוף עד שיעבור “זעם השמיטה”.

    סתירה

    הרב ישראל רוזן

  • x

    התפיסה הנכונה היחידה בדבר מהותה של ההלכה היהודית היא התפיסה המשפטית. לאמור:ההלכה, על כל חלקיה והשתלשלותה, הרי היא בבחינת שיטת משפט מיוחדת ונבדלת לעצמה, בדומה לכל שיטת משפט אחרת המוכרת לנו בעולם ובעמיםשיטה זו, קרי ההלכה, ראשיתהכמובן, בתורה שבכתב; אך נופה נוטה ומסתעף הרחק מעבר להוהוא כלול ברובו בתורה שבעל– פה, שהיא פרי יצירתם של חכמי ישראל לדורותיהם. כמו לכל שיטת משפט, יש להלכה היהודית עקרונות, כללים וגדרים המיוחדים לה, ורק על פיהם היא חיהמתגשמת ומתפתחת. כל הבא ליישם את ההלכה על-פי עקרונות או אמות מידה אחרות – ויהיו אלה אמות מידה מחשבתיות– הגותיות, הנוגעות להבנת טעמי המצוות, כולל פרשנות הכתובים בתורה שבכתב –חוטא חטא כבד כלפי מושג ההלכה, וחותר בזה תחת יסודות בניין ההלכה כולו.

    ראיה לתמוך

    פרופ' שמשון אטינגר

  • x

    השמיטה שלנו עומדת כמצווה בפני עצמה, אולם עיון קל בפרשת בהר מלמד על מערכת שלמה שבה השמיטה היא מעין הכנה לשנת השיא – שנת היובל. שנת היובל היא שנת איפוס של צדק חברתי, וגם מי שנפל ומכר את אדמתו או את גופו חוזר למעמדו הראשון. אי אפשר לתאר את המשמעות החברתית האדירה של שנה שבה מנסים להפיל מחיצות של מעמדות כספיים ולהביא לשוויון של כל בני האומה. שנת השמיטה עצמה אינה רק חברתית, ומקורה הוא עולם הקדושה, אולם כמו השבת שעניינה בריאת העולם ובפועל בתורה עיקרה מנוחת העבד והאמה, כך הדגש בפרשת בהר הוא “וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ” (ויקרא כה ו). האם הכתוב אינו מדגיש את שנת השמיטה כשנת השוויון? הלכות שמיטה ויובל באות בחיתומו של ספר ויקרא, ודווקא הן נזכרות כתנאי לגאולה.

  • x

    תודה לאחייני הרב אביה הכהן על שהעלה במסכת זו את מצוות היובל שיש לה פנים חברתיות לעילא, בשחרור עבדים ובחזרת הנחלות (במאמרי דילגתי על נושא זה מקוצר היריעה). מאידך, שמיטת הקרקע באותה שנת יובל, השנה השנייה ברציפות (לדעה ששנת היובל איננה חופפת לשנת השמיטה), מעצימה לשיטתי את האי־סוציאליות הגלומה בהוברת הקרקע ובאיסורי המסחר.

    מחלוקת

    הרב ישראל רוזן

  • x

    גם ביחס ליובל ניתן להעלות שאלה דומה. כחלק מדיני שנת היובל אוסרת התורה על מכירת הארץ לצמיתות, ומצווה שביובל ישוב כל אחד לנחלתו. לכאורה נראה שהמצווה הזאת שייכת לתחום הסוציאלי ודואגת לצדק חלוקתי של משאב הקרקע – משאב הייצור הבסיסי והמשמעותי ביותר בחברה החקלאית.

    אלא שמבט נוסף מעלה שאלה על הנחה זו: הנחלות חולקו לנכנסים לארץ לפי השבטים והמשפחות, כשהחלוקה התחשבה בגודל המשפחה ונעשתה על ידי גורל (במדבר כו, יהושע יג־יט). אין ספק שהחלוקה הראשונית הזאת אכן מבוססת על צדק חלוקתי של המשאבים. אלא שלאורך השנים עשויה החלוקה להפוך שוויונית פחות ופחות.

     

    משפחות שילדו בנים רבים יותר חילקו את נחלתן למספר הולך וגדל של חלקות משפחתיות קטנות, ומשפחות שזכו לפחות בנים נשארו עם חלקות גדולות יותר לכל אחד מהבנים. החובה לחזור מדי יובל לנחלות הראשוניות לא מביאה בחשבון התפתחויות דמוגרפיות ואחרות שעשויות להתרחש עם השנים.

    סתירה

    מירי כהנא

x

אי־שוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים – בעוד השבת, שהיא מצווה סוציאלית מובהקת, שווה לכול, הרי השמיטה “מפלה” בבירור בין המגזר החקלאי לאחרים. גם בימי קדם, שבהם חלק ניכר מן העם ישב “תחת גפנו ותחת תאנתו”, היו רבים שלא התפרנסו מחקלאות אלא ממלאכה, מסחר, חינוך, מקצועות חופשיים או מתן שירותים (ובכלל טעות העולה כדי כפירה היא לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים “בימים ההם”). לגבי האוכלוסייה הלא־חקלאית שנת השמיטה אינה מורגשת כלל כהשבתה, אלא רק כשנה שבה קיים קושי בהשגת מזון.

נמצא שהשמיטה מעמיקה את הפער הסוציאלי בין המעמד החקלאי, אשר מאז ומעולם היה נחות במידה מסוימת, לבין מעמד כל האחרים שנמנו בפסקה הקודמת, אשר אינם מוגבלים בשגרת חייהם הכלכלית. ברור אם כך שהטלת מעמסת “ואכלו אביוני עמך” על החקלאים בלבד איננה “מצווה סוציאלית”. אכן, הטעם הפשוט למצווה זו הוא הבלטת האמונה כי “לה’ הארץ ומלואה”, ובמיוחד ארץ הקודש, והנמכת תחושת הרכושנות המתבטאת ביותר בקרקעות.

תשובה

הרב ישראל רוזן

2 תגובות
  • x

    גם הטענה של אי־השוויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים נראית תלושה מהמציאות. בימי קדם לא הייתה משפחה בעלת קרקע שלא התפרנסה בראש ובראשונה מחקלאות עצמית. כל שאר העיסוקים האחרים היו בבחינת רקחות וטבחות לעיסוק העיקרי של בני המשפחה. עד היום במדינות הלא מפותחות העיסוק העיקרי של התושבים הוא גידול מזון.

     

    ומכאן ללשון התורה. רבים חושבים שעיקר המצווה הוא שביתת הארץ לשם ה’, וזאת על סמך הפסוק “ושבתה הארץ שבת לה'”. אך מפרשי הפשט (אבן עזרא ורמב”ן) כבר תמהו על כך, שכן כל המצוות הן לשם ה’, ולכן יש לפרש שהמילים “שבת לה'” נועדו להסביר מדוע מצווה זו נעשית אחת לשבע שנים ולא לתשע או שש. על כך עונה הכתוב “שבת לה'”. בדומה ליום המנוחה השביעי בימים, כך גזרה חכמתו שתהיה שנת השבתון בשנים.

    סתירה

    הרב צבי יניר

  • x

    בימינו, צודק הרב רוזן בכך שקיים אי שוויון בין החקלאים לבעלי עסקים אחרים בשנת השמיטה. תפקידה של השמיטה הישראלית הוא לא להמיר את השמיטה הרגילה של שביתת הקרקע במשהו אחר אלא להוסיף קומה נוספת שתרחיב את המושג “שדה” ותתאים אותו למציאות המודרנית, שתצמצם את בעלותנו מתוך תפיסה שמשאבי הקיום אינם בבעלותנו הפרטית, שתאפשר לחלש להתחיל מחדש, ותעצים את האחריות והערבות שלנו ביחס לאחר. וכי מטרות אלו מנותקות מהתפיסה הבסיסית של השמיטה?!

    מחלוקת

    הרב מאיר נהוראי

x

שוויון גם לעשירים – גם בהפקרת השדות והמטעים בשמיטה קיים אי־צדק סוציאלי, שכן ההפקרה איננה לעניים בלבד. אילו הייתה זו מצווה ממשפחת הצדק החברתי היה ראוי לתעדף את העניים באיסוף היבול, ולסייע להם בכך. אך ההלכה אוסרת סיוע כזה. כך נאמר במכילתא (משפטים כ, ומובא בכסף־משנה על הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל ד, כ): “והשביעית תשמטנה ונטשתה – [שלא יאמר אדם] מפני מה אמרה תורה [להפקיר], לא כדי שיאכלו עניים? הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים! תלמוד לומר ונטשתה, מגיד שפורץ בה פרצות”.

לו אנו היינו מתקני השמיטה היינו מצווים על בעל הבית לאסוף ולחלק לעניים בעין יפה. הרמב”ם (שם) פוסק שמחווה כזו מצד בעל הבית אסורה מן התורה: “אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו [אסור], אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום”. בעל אור־החיים (ויקרא כה, ו) מעיר שבניגוד למצוות צדקה שבה קיים הכלל “עניי עירך קודמים”, הרי שבשמיטה “אין גדר לאחד יותר מחברו בפירות שביעית”. שויון בין עניים לעשירים, בין בעלי־בתים לבין חלכאים ונדכאים, איננו ערך חברתי או כלכלי.

תשובה

הרב ישראל רוזן

3 תגובות
  • x

    אכן, אין מטרתה של השמיטה שבעלי הקרקעות העשירים ייתנו את הונם לעניים; המטרה היא שהעשירים יחושו את מה שעובר על החלשים בחברה ברוב השנים (כלומר בשנים שאינן שמיטה). במהלך השנים העניים חווים חוסר ביטחון תזונתי; כל יום הם צריכים לרוץ ולרדוף אחרי בעלי הקרקעות כדי לזכות בעוד כמה חיטים או שעורים, פרט או עוללות, כל אחד ואחד בעונתו. באה התורה ומצווה שבשביעית המצב יתאזן. בעלי ההון לא יוכלו לבטא את בעלותם על הקרקע ולא יהיו שונים מהחלשים בחברה. כמותם, גם הם ייאלצו מדי יום לדאוג למזונם, כיוון שלא יהיה באפשרותם לקצור ולבצור כדרך כל שנה את יבולם.

    סתירה

    הרב צבי יניר

  • x

    השמיטה בספר שמות מציגה את העניים כאוכלי התבואה – “ואכלו אביוני עמך”, ובעימותה עם פרשיית ויקרא, שממנה משמע שלא רק העניים אוכלים, הכריעו חז”ל ש”רובה לעניים” (מכילתא דרשב”י כג), או ש”העניים אוכלים אחר הביעור, ולא עשירים” (ספרא בהר פרשה א). כך או כך יש כאן עדיפות לעניים (אמנם נפסקה הלכה כרבי יוסי ש”עניים ועשירים אוכלים אחר הביעור”, אך עדיין הפקרת הפירות מרשות המגדל ודאי מקרבת שוויון).

     

    מחלוקת

    הרב אלחנן שרלו

  • x

    מבחינה פורמלית התורה לא הגבילה את השמטת הפרות והכספים לעניים בלבד. פתיחת הלב והיד היא לכולם, כי אינך יודע מי נזקק יותר. אולם היישום המעשי של מצוות אלו היה מבוקר לפי הצרכים האמתיים. אוצר בית הדין המוזכר בתוספתא נועד בעיקר למטרה זו. רעיון זה חוזר על עצמו גם באשר לשמיטת הכספים. התורה לא התכוונה מעולם לשמיטת הלוואותיהם של העשירים. שמיטת הכספים לא נועדה להלוואה מסחרית, שבה הלווה לווה כסף על מנת להרחיב את עסקיו ולנצל את השמיטה כדי להימנע מלפרוע את חובותיו ולהתעשר על חשבון התרוששותו של המלווה.

    מחלוקת

    הרב יעקב אריאל

שמיטת כספים

x

כל שואבי ההשראה החברתית־כלכלית מן השמיטה מפנים זרקור להלכת “שמיטת כספים”. התורה דואגת לאביונים (דברים טו) ומצווה: “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו… נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ א־להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך”.

 

הדברים נשמעים סוציאליים להפליא, אבל מצוות השמטת כספים וויתור על תביעות חוב שווה לעניים ולעשירים כאחת. ברור שיותר עשירים ירוויחו ממימוש מצווה זו מאשר עניים, שהרי הם הלווים הגדולים. ועוד, מצוות השמטת החובות גורמת בהכרח לכך שבעלי ממון יימנעו מלהלוות סמוך לשמיטה, ותקנת הפרוזבול על ידי הלל החסיד תוכיח. ומי יסבול יותר? פשיטא שהעניים!

תשובה

הרב ישראל רוזן

4 תגובות
  • x

    נשגב מבינתי כיצד ניתן לכתוב “מצוות השמטת חובות גורמת בהכרח שבעלי הממון יימנעו מלהלוות”. וכי התורה כותבת מצווה שאינה מעשית?! האין זו טענה “שעולה כדי כפירה”? (לטעמי טענה זו אכן עולה כדי כפירה. לעומת זאת, הטענה שכנגדה יצא הרב רוזן – שאסור לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים בימים ההם – היא טענה לגיטימית לחלוטין, והרמב”ם במורה נבוכים לעניין טעם הקרבנות יוכיח ואכמ”ל). יותר פשוט לומר שהייתה ירידת הדורות, וכשהלל ראה שאנשים הפסיקו להלוות ולא התנהגו כמצופה הוא החליט לתקן את הפרוזבול.

    מחלוקת

    הרב צבי יניר

  • x

    הוא הדין לשמיטת הכספים. העיסוק הרב של פרשיית שמיטת כספים באביון מלמד שהוא המוקד. רוב ההלוואות המתוארות במקרא הינן לעניים, וודאי שהמציאות הקשה של “נושה” היא מציאות של עשיר השולט בעני. עם זאת, גם כאן צודק הרב רוזן שהמטרה הבלעדית אינה העניים. המטרה היא אתה, המלווה, ועל כך ילמד מספר הביטויים המוקדשים לתהליך העובר על המלווה כאשר הוא צריך לפתוח את לבו ואת ידו:

    לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִםלְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לו.

     

    התיקון שאליו קרוא המלווה הוא לא רק נתינה לעני, כי אם תיקון הלב, העין והיד. פתיחה אמיתית של היד – ללא ציפייה לתמורה, ללא צרות עין ועם לב פתוח לעני ולאביון. ממילא ברור שבמצב אידיאלי שבו העם לא נמנע מלהלוות, האביון גם ירוויח ואולי אף יצא ממעגל האביונות.

    קושיה

    הרב אלחנן שרלו

  • x

    בעיקר הפריז הרב רוזן ביחס לשמיטת כספים כשראה בה מצווה שדווקא עלולה לפגוע בחלשים. מההקשר המקראי שבו מצווה זו מופיעה (צדקה, הענקה לעבד המשתחרר; דברים טו, ב) יש לנו עדות נאמנה על מטרתה הסוציאלית. בעבר העני הלווה היה משועבד לעשיר המלווה, כפי שמעיד החכם מכל אדם: “עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה” (משלי כב, ז), והתורה מבקשת במצווה זו למנוע זאת, שלא ימשול המלווה בעני וחלילה ייגוש בו וירדוף אותו עד אשר יפרע את החוב.

    מחלוקת

    הרב מאיר נהוראי

  • x

    תורה לא התכוונה מעולם לשמיטת הלוואותיהם של העשירים. שמיטת הכספים לא נועדה להלוואה מסחרית, שבה הלווה לווה כסף על מנת להרחיב את עסקיו ולנצל את השמיטה כדי להימנע מלפרוע את חובותיו ולהתעשר על חשבון התרוששותו של המלווה.

    סתירה

    הרב יעקב אריאל

x

יתר על כן, תקנת הפרוזבול מעידה כי מצוות שמיטת הכספים אמורה “בין אדם למקום” ולא “בין אדם לחברו”. עניינה מעין הצהרת אמונים כלפי הקב”ה המורה: “לי הכסף ולי הזהב”. לו המצווה היתה נטועה על שדמות “בין אדם לחברו” לא היה מקום לפרוזבול ההערמתי, שכן כל הפתרונות הנושאים אופי של הערמה יכולים לבוא בחשבון רק בין אדם למקום, בחינת “הפה שאסר הוא הפה שהתיר”, כמו במכירת חמץ, בעירובין, במכירת בכור, בהשכרת בהמות לנכרי לשבת וברבים כיוצא בזההמערים בין אדם לחברו נקרא “רשע” גם אם פורמלית הוא “פטור בדיני אדם” (ראו בעניין זה במאמרי “הערמות הלכתיות כתקנות ציבור”, תחומין כא). גם הערמות “היתר המכירה” ו”אוצר בית דין” למסחר בפירות שביעית מוכיחות שהשמיטה היא מצווה שבין אדם למקום ולא בין אדם לחברו.

תשובה

הרב ישראל רוזן

5 תגובות
  • x

    נשגב מבינתי כיצד ניתן לכתוב “מצוות השמטת חובות גורמת בהכרח שבעלי הממון יימנעו מלהלוות”. וכי התורה כותבת מצווה שאינה מעשית?! האין זו טענה “שעולה כדי כפירה”? (לטעמי טענה זו אכן עולה כדי כפירה. לעומת זאת, הטענה שכנגדה יצא הרב רוזן – שאסור לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים בימים ההם – היא טענה לגיטימית לחלוטין, והרמב”ם במורה נבוכים לעניין טעם הקרבנות יוכיח ואכמ”ל). יותר פשוט לומר שהייתה ירידת הדורות, וכשהלל ראה שאנשים הפסיקו להלוות ולא התנהגו כמצופה הוא החליט לתקן את הפרוזבול. כמו כן, הטענה שהערמה שייכת רק ב”בין אדם למקום” מוזרה בעיניי. האם איסור ריבית שבגינו אנו משתמשים ב”היתר עיסקא” הוא איסור ש”בין אדם למקום”?

    מחלוקת

    הרב צבי יניר

  • x

    הרב ישראל רוזן: אני שב ודבק בעמדתי כי שמיטת הכספים היא מצווה אמונית (“לי הכסף”) שהיא “בין אדם למקום”. אין צידוק חברתי־כלכלי לדרוש ממלווה לוותר על כספו. בהיותה “בין אדם למקום” יש צידוק להערמת הפרוזבול, הפסולה לחלוטין “בין אדם לחברו” (“נבל ברשות התורה”), כמפורט במאמרי בתחומין (כרך כ”א) “הערמות הלכתיות כתקנות ציבור”. לפי דרכנו שמענו שגם איסור ריבית – שתקנתו “היתר עיסקא” – הוא איסור אמוני “בין אדם למקום”, שהרי “בין אדם לחברו” יש צדק כלכלי להלוות ברווח מתון (מחיר ההון). ומה עם מצוות “לנכרי תשיך”? האם חסידי “השמיטה הישראלית” מוכנים לאמץ אבחנת אי־צדק חברתי זה?

    מירי כהנא: בהלוואה ארוכת טווח ברור שערך הכסף נשחק עם הזמן, וכדי לשמור על הערך הריאלי שלו ולפצות על הפסד היכולת להמשיך להשקיע אותו ולקצור פירות יש צורך בהצמדה למדד כלשהו שיבטיח צדק לשני הצדדים, למלווה וללווה כאחד. איסור מוחלט על כל חריגה מערך הכסף המספרי עשוי לפגוע במלווה, אדם טוב שרצונו לעזור לחברו ככל יכולתו.
    התורה אינה מודדת את הצדק בהתאם לנכסים, לרווחים או לכושר הייצור של האדם. מטרתה היא לצוות על רכושו של האדם מתוך הבנה שהוא אינו בעל השליטה הבלעדי עליו. הנימוק לציווי הוא: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ“ (כה, לו). כלומר, הבסיס לכל מערכת האשראי בעם ישראל הוא האחווה והצבתה במקום גבוה יותר ממקומו של ההיגיון הכלכלי.

     

     

    הרב רוזן ואחרים
    מחלוקת

    הרב רוזן ואחרים

  • x

    הרב רוזן מניח במאמרו שכל תקנת הפרוזבול מותנית בכך שמדובר במצווה שבין אדם למקום, שאם לא כן לא יעלה על הדעת למצוא פתרון בעל אופי של הערמה. אך האמת היא שהפרוזבול מושתת על העיקרון של “הפקר בית דין הפקר”, ואם כך אין זה משנה אם המצווה היא בין אדם לחברו או בין אדם למקום. הלל לא רצה שהיוצרות יתהפכו ומצוות שמיטת כספים חלילה תגרום לכך שהעשירים יימנעו מלהלוות לחלשים, ולכן הסתמך על כוח בית הדין כדי להגן על החלשים. זו תפיסה חברתית ראשונה במעלה.

    מחלוקת

    הרב מאיר נהוראי

  • x

    אני שב ודבק בעמדתי כי שמיטת הכספים היא מצווה אמונית (“לי הכסף”) שהיא “בין אדם למקום”. אין צידוק חברתי־כלכלי לדרוש ממלווה לוותר על כספו. בהיותה “בין אדם למקום” יש צידוק להערמת הפרוזבול, הפסולה לחלוטין “בין אדם לחברו” (“נבל ברשות התורה”), כמפורט במאמרי בתחומין (כרך כ”א) “הערמות הלכתיות כתקנות ציבור”. לפי דרכנו שמענו שגם איסור ריבית – שתקנתו “היתר עיסקא” – הוא איסור אמוני “בין אדם למקום”, שהרי “בין אדם לחברו” יש צדק כלכלי להלוות ברווח מתון (מחיר ההון). ומה עם מצוות “לנכרי תשיך”? האם חסידי “השמיטה הישראלית” מוכנים לאמץ אבחנת אי־צדק חברתי זה?

    מחלוקת

    הרב ישראל רוזן

  • x

    המנגנון לוויסות ההלוואות שימנע עוול ועושק הוא בית הדין. לכן התורה קבעה שרק אדם פרטי לא ייגוש. אך בית הדין, כגוף ציבורי הרואה את המכלול, רשאי לגבות את החובות. הלל לא המציא את הפרוזבול יש מאין. הרעיון כבר נמצא בתורה, כחלק מהותי של מצוות השמיטה. הוא רק פישט את ההליכים על מנת לחסוך את הטרחה שבמסירת החובות בפועל לבית הדין .

    אכן קיימת סכנה הפוכה, שגם חובות של צרכנים קשי יום ייגבו מעתה ללא שמיטת כספים. לכן המליץ רבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", להגביל את הפרוזבול להלוואות מסחריות בלבד ולהשמיט הלוואות צרכניות של מי שאינו מסוגל באמת לפורען.

    סתירה

    הרב יעקב אריאל

שמיטה אקולוגית

x

גם הנימוק האקולוגי הנזכר במורה הנבוכים לרמב”ם (חלק ג פרק לט), “שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה”, דומה שאיננו מאושר כיום על ידי מדריכים חקלאיים המעדיפים שינוי מחזור זרעים ולא הוברה. בוודאי נימוק זה “חלש” בימינו כאשר החקלאות היא עתירת תוספים מלאכותיים.
טענה מוחצת כנגד המשמעות החברתית או האקולוגית היא חיוב שמיטה רק בארץ. כלום מחוץ לגבולותינו בטלו ערכי החברה והאקולוגיה? אכן, ידוע ומקובל שטעמי הרמב”ם במורה הנבוכים אינם “מקודשים”, והסברו החקלאי להוברת האדמה לא ניתן לאמצו כיום. אגב, הנצי”ב בפירושו לתורה (העמק דבר ויקרא כה, ב) כתב להפך: “שבת לה’ – לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים, אלא בשביל דבר ה’ ורצונו”.

תשובה

הרב ישראל רוזן

תגובה אחת
  • תומכי השמיטה האקולוגית
    מחלוקת

    תומכי השמיטה האקולוגית

כותרת של ראשי פרקים

שמיטת קרקעות

לקריאה

שמיטת כספים

לקריאה

שמיטה אקולוגית

לקריאה

תגובות אחרונות

user profile image
הרב ישראל רוזן
14.04.2015 12:09
הנימוק האקולוגי לשמיטת הקרקע לשם חיזוקה שמזכיר הרמב"ם "חלש" היום כשחקלאים מעדיפים שינוי מחזור זרעים על הוברה. כמו-כן הנצי"ב חשב אחרת.
user profile image
הרב יעקב אריאל
14.04.2015 12:04
בית הדין כגוף ציבורי הרואה את המכלול רשאי לגבות חובות והפרוזבול הוא רק פישוט הליכים בהעברת החוב לבית הדין. בגלל הסכנה שלא תהיה שמיטת כספים לעניים כתב בעל ה"בן איש חי" להגביל את הפרוזבול להלוואות מסחריות בלבד.

מקורות אחרונים

עמדות